פסק-דין בתיק ע"א 2897/11

השופט צ' זילברטל:

1.        ערעור על פסק דינו מיום 28.2.2011 של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א חי' 825/08; כב' השופטת ת' שרון נתנאל), לפיו נדחתה מחמת התיישנות תביעת המערערים לפיצויים בגין נזקים שנגרמו בשל מותו המצער של בנם.

רקע

2.        ביום 19.10.1999 הגיע בנם בן הארבע של המערערים, מוחמד גנאים ע"ה (להלן: מוחמד), לחדר המיון של המשיב 1, בית החולים רמב"ם (להלן: בית החולים), כשהוא סובל מכאבים ונפיחות בזרועו. בחדר המיון אובחן מוחמד, באופן שגוי, כי הוא סובל משבר בראש עצם הזרוע. במהלך אשפוזו במחלקת כירורגיה-ילדים ולאחר שמצבו הקליני הורע מאוד, נערכו למוחמד בדיקות נוספות שהעלו כי הוא סובל מזיהום חיידקי חריף בכתפו. חרף המאמצים לבלום את התפשטות הזיהום, מוחמד נפטר למרבה הצער ביום 3.11.1999.

3.        ביום 2.9.2008, היינו בחלוף כמעט תשע שנים מיום האירוע, הגישו המערערים תביעה בנזיקין נגד המשיבים בטענה כי מות בנם נגרם עקב התרשלותם. תביעתם התבססה על חוות דעתו של פרופ' איתן רובינשטיין (להלן: המומחה) שניתנה ביום 23.1.2007. מחוות דעת המומחה, אשר נסמכה בעיקרה על הרשומות הרפואיות, עלה כי מוחמד סבל למעשה מזיהום עוד כשהגיע לחדר המיון, אך זיהום זה לא אובחן כיוון שלא בוצעו בחדר המיון בדיקות כמקובל. התרשלות המשיבים לפיכך, נעוצה באי-ביצוע פעולות לאבחון הזיהום במועד, והאיחור בגילויו הוא שהביא למותו של מוחמד.

4.        המשיבים הגישו בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות. המערערים, בתשובה לבקשת הסילוק טענו כי התביעה לא התיישנה נוכח הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) שכן הקשר הסיבתי בין מחדלם של המשיבים לבין הנזק התגלה להם רק לאחר ההתייעצות עם המומחה.

           ביום 3.3.2009 נתקבלה החלטת ביניים שלא לקיים דיון בעל פה בתשובה לבקשת הסילוק. בפסק דינו מיום 8.3.2009 נעתר בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ת' שרון נתנאל) לבקשת המשיבים בקבעו כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות הוא הסעיף הרלוונטי לבחינת טענת העותרים בדבר דחיית מועד תחילת מרוץ ההתיישנות. בית המשפט ציין כי באשר לרכיב ההתרשלות המערערים עצמם טענו שמחדליהם הנטענים של המשיבים היו ידועים להם בסמוך לאחר פטירת בנם. באשר לקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, שנודע למערערים רק לאחר הפניה לעורך-דין ולמומחה, נקבע כי הוא יכול היה להתברר ב"זהירות סבירה" כבר בסמוך לאחר פטירתו של בנם ומכאן שתביעתם התיישנה. 

5.        המערערים הגישו ערעור לבית משפט זה שהופנה כלפי החלטת הביניים וכן נגד פסק דינו הנ"ל של בית המשפט המחוזי. בפסק דינו מיום 26.6.2010 (ע"א 2582/09 גנאים נ' בית חולים רמב"ם (להלן: עניין גנאים) קיבל בית המשפט את הערעור באופן חלקי והורה כי הדיון בבקשת הסילוק יוחזר לבית המשפט המחוזי, על-מנת שיושלם בירור התשתית העובדתית הנחוצה על מנת להכריע בבקשה, זאת מאחר שעל פני הדברים נראה כי ההחלטה בבית המשפט המחוזי התקבלה במצב חריג של חוסר וודאות מהותית על יסוד נתונים חסרים ובחלקם סותרים. נפסק, כי היה מקום לאפשר למערערים להשלים טיעוניהם באשר לנתונים הרלבנטיים להכרעה בבקשת הסילוק, ובכלל זאת: הבהרה בשאלה מתי נודע למערערים על קיום כל אחת מן העובדות המהוות את עילת התביעה; מועד קבלתו בידי המערערים של תיקו הרפואי המלא של בנם המנוח; מועדים רלבנטיים וטיב מגעיהם של המערערים עם עורכי דינם בקשר עם האירוע; פרטי מגעיהם של המערערים עם רופאים בקשר עם האירוע, והטעמים לכך שרק המומחה הוא שעמד על קיומן הנטען של יסודות עילת התובענה. בית משפט זה עמד בפסק דינו, בהרחבה, על קיומו של כשל מצד המערערים להביא בתשובתם לבקשה המקורית את הפרטים והנתונים הנחוצים להכרעה. נקבע כי אמנם נראה שהמערערים הם האחראים העיקריים לחוסר הודאות, אולם החשש כי בשל התנהלותם נמנעה מהם האפשרות לנהל את תובענתם, מצדיק, בנסיבות המיוחדות את החזרת הדיון בבקשת הסילוק לבית המשפט המחוזי כך שתתקבל החלטה מושכלת בשאלה האם המערערים היו יכולים, בזהירות סבירה, לעמוד על העובדות המהוות את עילת התובענה.

           בעקבות פסק הדין הוגש לבית המשפט המחוזי ביום 3.10.2010 תצהיר משלים שסומן מב/2 (להלן: התצהיר) של המערער 1. על פי האמור בתצהיר, צוות בית החולים הודיע למערערים כי מות בנם נגרם כתוצאה מדום לב וחמצת קשה (ס' 5 לתצהיר). המערער הצהיר כי בעקבות שיחה שערך עם רופאים שבאו לבקרו במהלך ימי האבל, בה תיאר להם שסיבת האשפוז הייתה פגיעה אורטופדית בלבד, פנה לעורך-דין זכי כמאל (להלן: עורך הדין) כדי לקבל את החומר הרפואי אודות מות בנו (ס' 7 לתצהיר). עורך הדין פנה לבית החולים ולקופת חולים לאומית ביום 2.3.2000. הרשומות מבית החולים נתקבלו במשרדו ביום 2.4.2000, ומקופת חולים לאומית ביום 11.5.2000, וזה העבירם למערער (ס' 9-8 לתצהיר). לאחר קבלת הרשומות הרפואיות הודיע המערער לעורך הדין כי באם יצטרך את עזרתו בהליכים כלשהם יודיע לו על כך. עורך הדין יידע את המערערים כי לשם הגשת תביעה עליהם לקבל חוות דעת רפואית בעניין הקשר הסיבתי בין מות בנם לבין הטיפול הרפואי שקיבל (ס' 11-10 לתצהיר). לפי האמור בתצהיר, במהלך שנת 2000 וסמוך לאחר קבלת המסמכים הרפואיים מידי עורך הדין, פנו המערערים למספר רופאים אשר ייעצו להם שלא לנקוט בהליכים משפטיים ולקבל את הודעת רופאי בית החולים כי בנם נפטר מדום לב וחמצת קשה (ס' 14-13 לתצהיר). עוד טען המערער, כי חרף הייעוץ שקיבל מאותם רופאים הוא לא היה יכול להשלים עם המצב ולאחר תקופה ארוכה בה היה שרוי בדיכאון עמוק החליט לפנות בשנית בשלהי שנת 2006 לעורך הדין (ס' 16-15 לתצהיר).

ההליכים בבית משפט קמא

6.        בפסק דינו מיום 28.02.2011 נעתר בית משפט קמא פעם נוספת לבקשת המשיבים לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, ובהיעדר עילה להארכת תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות.  

           בית משפט קמא דחה את טענת המערערים, לפיה המועד בו התגלתה להם ההתרשלות והקשר הסיבתי הוא מועד קבלת חוות דעת המומחה. נקבע, שהחשד בדבר קיומה של התרשלות וקיומו של קשר סיבתי בינה לבין המוות התעורר אצל המערערים מיד לאחר פטירת מוחמד, והוא זה שהביאם לפנות לעורך הדין בסמוך לאחר מועד זה. לאחר שהחומר הרפואי היה בידי המערערים, היה בידיהם "קצה חוט" ואף למעלה מכך, הן לגבי אפשרות של התרשלות אפשרית מצד רופאי בית החולים והן לגבי קיומו של קשר סיבתי בינה לבין מותו של המנוח. בית המשפט מצא, כי המערערים לא הוסיפו לברר את אותו חשד, ללא הסבר המניח את הדעת, מבלי שהובאה ראיה באשר לשינוי במצבם הנפשי עת פנו שוב לייעוץ משפטי, וללא שהוכיחו כי הייתה מניעה לפנות לעורך דין על מנת שיאתר עבורם רופא שייחווה דעתו עוד קודם לכן. נקבע כי מועד הפנייה החוזרת אל עורך הדין ומועד הפנייה למומחה היו כולם בשליטתם של המערערים וההסבר שניתן לאיחור הרב בפניה אינו סביר.

           בית משפט קמא עמד על כך כי המערער לא הביא איש מהרופאים עימם התייעץ, או את המומחה, להעיד מדוע אותם רופאים לא היו יכולים לעמוד על העובדות המהוות את עילת התובענה עת פנו אליהם המערערים סמוך לאחר מות בנם. בית המשפט הוסיף וקבע כי בקשת המערערים שתקופת ההתיישנות תיקבע על פי המועד בו הם בחרו לפנות לרופא מומחה אינה סבירה, אינה מתקבלת על הדעת, מנוגדת להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות וחותרת תחת מטרות חוק זה. לכך הוסיף בית משפט קמא כי לא ניתן כל הסבר סביר לכך שהמערערים המתינו למעלה משנה וחצי להגיש את תביעתם לאחר שהייתה בידיהם חוות דעתו של המומחה.

           סיכומו של דבר שבית המשפט חזר שוב על מסקנתו לפיה דין תביעתם של המערערים להידחות על הסף מחמת התיישנות. על כך נסב הערעור שלפנינו. 

7.        בהחלטה שניתנה במעמד באי כוח הצדדים ביום 28.02.13 נקבע, בהסכמת הצדדים, כי פסק הדין יינתן על סמך הטיעונים הכתובים שהוגשו.

הטענות בערעור

8.        המערערים שבים וטוענים כי הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות חלה בעניינים הואיל ולא היו מודעים לכך שמותו של בנם נגרם כתוצאה מרשלנות רפואית ולקשר הסיבתי שבין התנהגות זו לבין מות בנם אלא רק לאחר שקיבלו את חוות דעת המומחה בתאריך 23.01.07. המערערים מוסיפים עתה בערעורם כי התצהיר המשלים שהוגש מטעמם הינו מפורט ביותר ועמד בכל ההנחיות שניתנו לעניין זה בפסק דינו של בית משפט זה בערעורם הקודם וכי האמור בתצהיר לא הופרך.

           לטענת המערערים, אף אם עלה בליבם חשד כי הרופאים התרשלו, אין בכך משום ידיעה של ממש ואף לא ראשית ידיעה. לטענתם, לא די בקיומו של "קצה חוט" אלא סעיף 8 לחוק ההתיישנות כולל תנאי נוסף ומצטבר לפיו הטוען לגילוי מאוחר נדרש לפעול באופן סביר על מנת לחזק חשדותיו. המערערים שבים ומדגישים כי בטרם נקטו בתביעה פעלו בזהירות רבה, עשו כל מה שידם משגת לשם בירור קיומה של עילת תביעה ולוודא שאכן קיים קשר סיבתי, והיה מקום להתחשב בכך. המערערים מציינים כי ביחס ל"זהירות הסבירה" הרלוונטית לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אין די בייעוץ משפטי אלא רק מקור רפואי-מדעי מסוגל היה להסביר להם את השלכות האבחנות השגויות והטיפול הרשלני שקיבל מוחמד. לטענתם, הם פנו לקבלת ייעוץ אצל מספר מומחים רפואיים כבר בסמוך לאחר מות בנם אולם אף אחד מן הרופאים הללו לא הצביע על קשר סיבתי מובהק בין הרשלנות לבין מות בנם. בהקשר זה, טוענים המערערים כי סיפקו הסברים מספיקים לתהליך הבירור שערכו טרם הגשת התביעה ולדעתם שגה בית המשפט קמא בקובעו כי לא סיפקו הסבר המניח את הדעת.